שירות לאומי או שירות אזרחי הוא שירות חלופי לשירות צבאי ונעשה לרוב במסגרות חינוכיות, רפואיות או בפעילויות רווחה. מסגרות שירות כדוגמת זו קיימות במדינות שונות בעולם ובפרט בישראל.
השירות הלאומי בישראל (שנקרא גם שירות אזרחי) מהווה שירות תחליפי לשירות בצה"ל, והוא מוסדר באמצעות חוק שירות אזרחי, שעוסק בכל אזרח או אזרחית ישראלים שקיבלו פטור משירות בצה"ל, למעט בחורי ישיבות.
על פי החוק בישראל, רשאי להתנדב כל אזרח ישראלי או תושב קבע, בגילאי 18–24 (או עד 27 אם למד במוסד לחינוך מיוחד), שקיבל פטור משירות צבאי או שלא נקרא לשירות סדיר.
נכון לשנת 2021 בישראל מתנדבים כ-18,000 צעירים וצעירות בשירות הלאומי. אוכלוסיית המתנדבים כוללת נשים וגברים, ביניהם יהודים, ערבים ופטורי גיוס מסיבות שונות, כגון מסיבות רפואיות או דתיות.
כמחצית ממתנדבי השירות הלאומי בישראל הן בנות דתיות לאומיות ששוחררו מחובת השירות בצה"ל מטעמי דת, כרבע מהם חילונים, כרבע מהם מגיעים מהחברה הערבית, כ-8 אחוזים שייכים לקבוצות אוכלוסייה מיוחדות (מתנדבים עם מוגבלות, נוער בסיכון ונערות במצוקה).
ניהול השירות בישראל מבוצע על ידי שמונה עמותות (גופים מוכרים): האגודה להתנדבות, בת עמי, העמותה לשוויון חברתית, עמינדב, ש"ל, שלומית, אופק וחיבור חדש.
עמותות השירות אחראיות על איתור המועמדים, שיבוצם במקומות שירות וליווי המתנדבים במהלך השירות. המדינה מפעילה סמכויות פיקוח ותכנון אסטרטגי מקיף לכל נושא השירות, באמצעות רשות השירות האזרחי-לאומי.
מסלול נוסף וייחודי של שירות, נועד לבחורי ישיבות המצהירים כי "תורתם אומנותם". שירות זה מעוגן בחוק נפרד, חוק שירות, התשע"ד-2014 שנועד ליצור מסלול אזרחי לבחורי ישיבות מעל גיל 21, כתחליף לשירות בצה"ל.
שירות מסוג זה מעסיק את הציבור בישראל, ובמיוחד בכנסת, מאז הקמת המדינה. בעבר הוא היה קשור למחלוקת אידאולוגית בין דתיים לחילונים על שאלת גיוס נשים בכלל, וחובת גיוס בנות צעירות להתנדבות בשירות אזרחי.
בשנות 2000 נוסף דיון ציבורי העוסק בגיוסם של בני מיעוטים לשירות אזרחי במקום שירות צבאי. מסגרות השירות עברו תהליכים התפתחותיים לאורך השנים עד הקמת הרשות לשירות לאומי אזרחי ומיסוד השירות.
